רגש ציבורי

רגש ציבורי

מהמקום שלי בתוך הבר אני מסתכלת דרך החלון הקדמי המכוסה טיפות גשם על העוברים ושבים שמתנדנדים ברחוב עם ז'קטים על הראש.

זה היה שבוע מזורגג, אני חושבת ולוקחת עוד לגימה. הייתי זקוקה נואשות לתחושה החלקה והארומטית של הג'ין שיורד לי בגרון.

אני מרגישה אשמה על הצחוק הקטן שבועבע לי בגרון למראה המזל שלהם. הנה אני יושבת נוחה וחמימה, לוגמת מרטיני יבש, בזמן שהם מתחבאים בפתח עד שהסופה נרגעת, רק כדי לקלל את השמיים כשהטיפות הקרות והשמנות שוב קופצות מהאספלט.

הצלחתי להימנע מזה כי בדקתי את אפליקציית מזג האוויר מראש. יותר זמן ליד הבר ופחות עם השיער שלי מתחת למייבש ידיים בשירותים.

היום דליל כאן יותר מרוב הלילות. קבוצת נשים שזופות מדי צוחקות יחד בתא. גבר בודד עם משקפיים פלסטיק וזקן מרשים מקליד על הלפטופ שלו. כשהגשם סוף סוף נרגע לטפטוף קל, הקבוצה האחרונה של מטיילים ספוגים שחיכו בפתח יוצאת לכיוון הארמון הבא של אלכוהול או ההבטחה ללילה אחד.

אני היחידה שיושבת על הבר. הברמן מייבש כוס עם מגבת ומסתכל עליי קצת יותר מדי בתשומת לב כשאני מסיימת את המשקה. אני מודה, אני נהנית שהוא מסתכל עליי. אני לוקחת את הזית על המקל ומחליקה אותו לפה עם השיניים. הוא יפה. מה רע בליהנות מהרגע?

"אותו דבר?" הוא שואל.

המבט שלי מחליק על החולצה הלבנה הצמודה שלו, פתוחה בצוואר, ועל האפוד השחור. זה מחמיא לו. אני מחייכת חיוך עם שפתון מושלם.

"לא תודה. רק מוג'יטו בתול, בבקשה."

הוא מנהן וזורק את המגבת על הכתף.

"מוג'יטו בתול זה יהיה."

הוא מערבב לי את המשקה, כותש, מנער ומוזג. אני מושיטה את הכרטיס אבל הוא מרים יד.

"אין צורך," הוא אומר. "זה עליי."

המבטים שלנו ננעלים. אני הראשונה ששוברת, משפילה עיניים עם סומק בלחיים. אני מחזירה את הארנק לתיק.

"תודה."

אני לוגמת. הליים החד והבועות מדגדגים לי על הלשון, מרעננים את הפה אחרי הג'ין היבש. הברמן מניח ידיים על העץ המבריק. אני מריחה ניחוח אורן של אפטרשייב. ניצוץ שובב בעיניים שלו מגיע לחיוך שמתפשט על הלחיים.

"מתנהגת יפה הערב?" הוא שואל.

אני מניחה את הכוס על המפית הירוקה שהוא פרש.

"אני לא שותה הרבה. להשתכר זה לא הסגנון שלי."

"זה הגיוני," הוא אומר. "זה מקל על העבודה שלי."

הוא קורץ לי והבטן שלי מתהפכת. למרות שאני מנסה להיראות אדישה, הוא יודע בדיוק איך להיכנס לי מתחת לעור ולהפוך את הבטן שלי לסלט של סלטות בלי להתאמץ. אני מתיישרת ומסיטה מבט כדי להיראות קצת נורמלית ולא כמו נערה מתבגרת נרגשת.

עוד יריעות של גשם קר מקישות על החלונות, הרוח החזקה מנשבת את הטיפות כמעט אופקית. אחת הנשים מהתא רצה החוצה, חוצה את הכביש למונית, על עקבים גבוהים מטורפים. מגבי השמשה מסתובבים בטירוף, ואז מתחילים את המסע האיטי אבל הבטוח שלהם קדימה.

כשאני מסתובבת אליו, הברמן אומר לי את שמו: קלב, ואני אומרת לו את שלי: רוז. למרות הקור של הערב, הניצוצות העבים בינינו ברורים וקשה להתעלם מהם. אפילו כשהוא מגיש למישהו אחר, אני מוצאת את עצמי מציצה לכיוונו. אנחנו מדברים על הכל: משקאות, ספרים, מוזיקה ופוליטיקה. אנחנו אפילו הולכים צעד קדימה בבריטיות ומתלוננים על מזג האוויר בחוץ.

ככל שאנחנו מדברים, כך אנחנו מתגרים יותר. ככל שאנחנו מתגרים, כך אנחנו מתקרבים. עד מהרה המרפקים שלנו נוגעים מעל הבר, מבטים ננעלים וצוחקים יחד כמו שני מתבגרים מאוהבים.

קלב נראה לי כהדוניסט, משהו שלא ממש נגעתי בו עד לאחרונה. משתחררת מהאשמה הקתולית וההוראות על "אישה צנועה" שהוטבעו בי על ידי אמא, זה רענן אותי. צללתי לצבעים מהחיים השחור-לבן של וידויים כל כמה ימים וטקסים לטיניים מונוטוניים. **נערות ליווי בתל אביב** כמו אני לומדות מהר איך להנות מהרגע.

עכשיו אני מחייכת brightly, צוחקת בקול. אני מביעה את עצמי עם שפתון נועז, שמלות צמודות יותר ותכשיטים מנצנצים, רחוק מהכלוב המוזהב של חסידות. בפעם הראשונה בחיים אני מרגישה רצויה, נשית, כמו לילית שהייתה חמה מדי לאדם. זה מרגיש כל כך טעים ומקולל לתת לשפחה הפנימית שלי לצאת לשחק.

אני מוצאת את עצמי עושה משהו שתמיד פנטזתי עליו. עד עכשיו נהניתי מהחשמל בין חיזורים חולפים, או הרבה לילות מתחת לשמיכות עם ויברטור פאלי פועם, אבל מעולם לא העזתי להגיד את זה:

"באיזו שעה אתה מסיים?"

קלב מחייך ומתקרב. אני מעבירה אצבעות על הקעקועים על הזרוע השזופה שלו.

"בערך בעוד חמש דקות."

גבר סמוך משתעל כדי למשוך את תשומת הלב של קלב ואנחנו מרימים מבט. גבר שמנוני בחליפה אפורה מטופחת אבל בלה בוהה בנו.

"אפשר לקבל משקה בבקשה?" הוא נובח.

קלב לוחץ לי את היד והולך לשרת אותו. הבטחה שקטה של אל תדאגי, אני חוזר. אני רואה אותו לוקח את ההזמנה ומכין את המשקה. המראה של החולצה של קלב נמתחת ומתכווצת סביב הכתפיים כמו עור שני גורם לי להתחמם בבטן. קלב לא רואה אותי כותבת את הפתק, אבל מציץ כשאני דוחפת מפית מקופלת לצד שלו בבר.

אני קופצת מהכיסא ומתחילה ללכת. אני מציצה מעבר לכתף ורואה אותו שולח את הלקוח לדרכו ופורש את הפתק, קורא מה שכתוב בפנים:

תפגוש אותי בשירותי הנשים. אני אנעל את הדלת.

הלב שלי הולם בחזה בזמן שאני לוחצת את כפות הידיים על השיש המנומר. הוא יבוא? מה אם לא? מה אם לקחתי את זה רחוק מדי והוא נהיה לא נוח? האם אצליח להתנצל ולשים את זה על אי הבנה? או שלעולם לא אוכל להראות את הפנים שלי כאן שוב בלי להתפלל שהאדמה תבלע אותי? הספקות שלי נעלמים עם שלוש דפיקות חדות על הדלת. לאט אני הולכת לדלת, פותחת נעילה ופותחת סדק קטן.

"יש מקום לשניים?"

קלב מחייך אליי חיוך סקסי חצי שקשה לעמוד בפניו. אני פותחת את הדלת והוא נדחק פנימה בניסיון להיות דיסקרטי, נועל מאחוריו. הנה אנחנו, לגמרי לבד יחד עם כל סממני ההתנהגות הציבורית מתקלפים לרגלינו. המבטים שלנו ננעלים לשנייה, אנחנו מתקרבים, השפתיים שלנו נלחצות בעדינות אחת על השנייה.

אני נמסה לתוך הזרועות של קלב. הנשיקה שלו חמה, אפילו עדינה, כשהזרוע שלו מתפתלת סביב המותניים והאצבעות נכנסות לשיער שלי. הידיים שלי עוברות על גב האפוד הסאטן שלו, אוחזות בזרועות החזקות שלו. הנשיקה מעמיקה, אנחנו הולכים לאט אחורה עד שהאריחים הקרים של הקיר פוגשים את הגב שלי.

שכבה אחר שכבה הבגדים שלנו מתקלפים. אני מסיטה את האפוד של קלב מהכתפיים בזמן שהוא פותח את שמלתי, נהנה מהגניחה הנמוכה בגרונו כשאני מניחה נשיקות קלות כמו נוצה לאורך הלסת שלו. בעדינות קלב מושך את השמלה שלי פתוחה וחושף את החזייה.

הוא אוחז בתחרה הלבנה, דוחף את השדיים שלי כלפי מעלה, מעביר את הלשון עליהם וממטיר נשיקות על החזה. חום מצטבר בין הירכיים שלי כשאני מוחזקת חזק ונלפתת בידיים החזקות שלו. הלחיים שלנו מתחככות כשאנחנו תופסים את השפתיים של זה את זה בנשיקה עמוקה שמרעידה ברכיים. הלשון שלו חוקרת את הפה שלי, נוגעת, מלטפת את שלי כמו שני מאהבים משלהם.

הוא תופס את רצועות החזייה ושרוולי השמלה ומושך אותם למטה בתנועה אחת. אני נושמת בכבדות ונלחמת בדחף לכסות את השדיים החשופים. עבר זמן מאז שהייתי עם מישהו ככה. במקום זה אני ממשיכה לפתוח את כפתורי החולצה של קלב, חושפת את שלל הקעקועים הקלטיים מתחת.

בזמן שקלב בוהה בחזה שלי, הפטמות שלי מתקשות ומתקמטות באוויר הקריר שחודר מהחלון הפתוח בפינה. אני קופצת מהתחושה של האצבעות שלו מלטפות את העור הרך והרגיש, אוחזות בהם בעדינות בכפות הידיים.

"פאק…" הוא לוחש, מתכופף ולוקח אחת לפה. אני נושמת בכבדות כשהלשון שלו מקיפה את הפטמה, מלקקת מצד לצד. הרגליים שלי רועדות, העקבים מקישים בקצב לא סדיר על רצפת השיש אבל הוא מחזיק אותי חזק אליו. אני מעבירה אצבעות בשיער שלו, אוחזת בחופן קל. הוא גונח.

הוא מושך לי את השמלה למעלה, מסובב אותי לפנים מול ההשתקפות במראה. השיער שלי פרוע, השמלה תלויה על המותניים. קלב לוחץ יד על הגב התחתון שלי, מכוון אותי למטה עד שהלחי שלי נשענת על השיש.

"את רוצה את זה?" הוא שואל, פותח את החגורה.

"כן…"

"יש לך קונדום?"

"תיק. כיס רוכסן."

הוא תופס חופן משיער שלי ומרים לי את הראש, מעביר יד על הלסת. שיניים נושכות את תנוך האוזן ואני רועדת מהנשימה שלו על העור.

"אל תזוזי."

משהו בתוכי נלחץ. הראש שלי נרגע ואני מצייתת, נשארת דוממת לגמרי. זה הרגע שהמילים, שחיכו על הלשון, מחליקות החוצה על השיש:

"כן, אדוני."

ברגע שאני אומרת אני מכסה את הפה ביד. אני מתביישת. לא אמרתי את זה כבר חודשים ומעולם לא עם זר גמור. קלב קופא, המבטים שלנו ננעלים במראה. הוא נראה מופתע בדיוק כמוני ואני מתכוננת להתנצל עם איזו הסבר מקרי כשעיניים שלו מתכהות, והשפתיים שלו מתעקמות לחיוך מרושע ומשחקי.

"ילדה טובה," הוא אומר. "את אומרת בדיוק מה שאני אוהב."

הוא רואה את העיניים שלי מתרחבות כשהוא משליך את הקונדום על השיש לידי ומתקרב. אני שונאת להודות כמה זה מדליק אותי. כשאני קופצת הוא תופס אותי, לוחץ את הלחי המגולחת שלו על שלי, מחזיק לי את הסנטר חזק כדי שאסתכל במראה.

"את אוהבת להיות ילדה טובה, צייתנית?"

אני מנידה ראש. קלב מנשק לי על הלחי.

"אז…"

בביטחון הוא מסובב אותי ומכוון אותי על הברכיים. הוא פותח את המכנסיים, מוציא את הזין מהתחתונים.

"את יכולה למצוץ את זה כמו שפחה טובה קטנה."

הוא לא צריך להגיד לי פעמיים. אני לוקחת את הזין הקשה והבשרני ביד ומלקקת מהבסיס עד הקצה.

"ככה…" קלב גונח. "תפתחי את הפה, בייבי…"

הוא מקיש את ראש הזין על הלשון שלי.

"פאק, כן… תכניסי אותו לפה…"

סוגרת את הפה סביב הקצה, אני רואה את העיניים של קלב מתעצמות. אני מניחה ידיים על הירכיים, נותנת לו להוביל אותי עמוק כפי שהוא אוהב. אני לוקחת אותו עמוק ככל שאני יכולה, לגרון עד שאני נחנקת.

"ככה," הוא נוהם. "תחנקי על הזין שלי, שפחה קטנה."

המילים שלו מחליקות לי בטעם על עמוד השדרה. הוא דוחף את הזין לגרון שלי, אני לא שמה לב שהוא אוחז בחופן בשיער שלי עד שהוא מושך אותי החוצה, מתנשמת עד שהוא מזיין לי את הפנים שוב.

כל הזמן הוא גונח את המילים הכי מלוכלכות. שואל למי אני שייכת, של מי אני שפחה, בזמן שאני מוצצת, נחנקת ומתנשמת לפני שמתחילה מחדש. כשהוא מרים אותי לעמידה, הוא כופף אותי על השיש כמו קודם.

"אל תזוזי," הוא לוחש שוב ולוקח את הקונדום, קורע את הנייר בשיניים.

התחתונים הפשוטים שלי יורדים עד הקרסוליים ונעלמים. קלב מושיט יד ומשפשף לי את הדגדגן, מסובב בעדינות בזמן שהוא מפשק לי את השפתיים עם הזין. אני כואבת שהוא ייכנס, אבל הוא ממשיך להתגרות, מחליק קדימה ואחורה עד שאני מתחננת שיזיין אותי.

"שששש…" הוא מנשק לי על הלחי. "אנחנו לא רוצים שמישהו ישמע אותנו עכשיו, נכון?"

הוא מרים את התחתונים שלי מקופלים באגרוף.

"תפתחי רחב."

אני מצייתת והוא תוחב לי את התחתונים הלבנים לפה, חותם את המעשה בנשיקה נוספת על הלחי.

"ילדה טובה. עכשיו תיקחי את זה בשביל אדוני…"

עם זה הוא לאט מחליק פנימה. אני אסירת תודה על הגג. הצליל שיוצא ממני היה מהדהד על השיש. הידיים של קלב משוטטות על הירכיים, לוחצות על הבשר הרך והשמנמני בזמן שהוא מתחיל לזוז.

"אני לא הולך להיות עדין, בייבי. את רוצה את זה?"

אני מנידה ראש, כן אדוני ממלמל מבעד לגג. קלב נוהם, מאיץ את הקצב עד שהירכיים שלי מתנגשות בחוזקה בשלו. הוא לוקח לי את פרקי הידיים, נועל אותם מאחורי הגב בזמן שהוא מזיין אותי, גס ופרימיטיבי. אני רואה את הפנים היפות שלו מתעוותות במראה. הוא מטה ראש אחורה כשהוא גונח ומתקרב. הראש שלי מרחף בכניעה שלי, לא מסוגלת לזוז, לוקחת אותו כמה שהוא רוצה להשתמש בי.

מעולם לא חשבתי שמה שתמיד אמרו לי שהוא חטא יכול להרגיש כל כך מדהים. אני מרוממת, הרגליים רפויות, המרכז שלי פועם כשאני מתקרבת עם זר גמור שפגשתי בבר. בלי בעל, בלי מחויבות, רק תשוקה טהורה. אם זה חטא – תנו לי להתענג בו עד שאהיה מעבר לכל כפרה. אם זה חטא – אני לא רוצה להינצל. תנו לי להשרות בדם-אדום של פיתוי עד שלא יישאר ממני כלום.

פרצי כחול, צהוב וירוק מתפוצצים מתחת לעפעפיים. אני מרגישה את היד שלו בשיער שלי, אותו נוהם לי באוזן כמה אני טובה לו על זה שאני לוקחת את הזין שלו, אבל זה לחישה רחוקה. אני מרחפת מעל התחושות, השיניים נושכות חזק בתחתונים כשהוא סוטר לי, מעסה לי את השדיים ונושך לי בכתף.

אני מתכווצת סביבו, הגניחות שלי נהיות חזקות יותר כגל אופורי שוטף אותי, פועם סביבו. הציפורניים של קלב ננעצות בעור שלי, תופסות לי את השמלה כדי למשוך אותי חזק יותר אליו. גניחות גבריות חזקות מחלחלות לשיער שלי ולעמוד השדרה, ואני נמסה על השיש הקר, קלב מתנשף מעליי.

כשהנשימה שלנו סוף סוף מתייצבת הוא אוסף אותי לזרועותיו. הוא מוציא לי את התחתונים מהפה, עוזר לי לחזור אליהם, וכורת לי את השמלה לפני שהוא מניח נשיקה עדינה על השפתיים.

"קדימה," הוא ממלמל. "תיקחי את המעיל. אני אהיה מיד אחרייך."

אני מסתכלת עליו, מחליקה קווצת שיער פרועה.

"אנחנו הולכים למקום?"

עיניים של קלב נוצצות בחושך. הוא כורך זרועות סביב המותניים שלי.

"אליי הביתה. אני רוצה אותך רק לעצמי שוב. את רוצה את זה?"

אני מעבירה אצבעות על הזיפים שלו. החזה שלי עולה ויורד על שלו. החטאים שלי קופצים לי בבטן, כל שנות ההבלגה אומרות לי לא ללכת. זה לא נכון. זה חטא.

אבל אני כבר לא אותו אדם. אני עולה על קצות האצבעות ומנשקת אותו עמוק, כורכת זרועות סביב הכתפיים.

"אני מאוד רוצה את זה."