ג'ים דדי

ג'ים דדי

הסיפור הזה הוא, באופן מוזר, מכתב אהבה לחדר הכושר שלי.

הוא ממוקם בשכונה יוקרתית של תל אביב, שכונה עשירה עם שירותים מפוארים, שם יש מטפלות וסלטים ב-20 דולר. חדר הכושר עצמו נמצא בבניין פשוט מבחוץ, אבל בפנים הוא מדהים. יש בו נוף מטורף, ציוד חדשני ונקי, והוא תמיד מריח אקליפטוס. כמובן, מבחינה חברתית זה די מפחיד. גבוהות, בלונדיניות וחטובות זה הסטנדרט. או נמוכות, שחורות שיער וחטובות. אני מניחה שיש גם כמה בינוניות, אדומות שיער וחטובות.

אתם מבינים את הרעיון.

הנשים כאן מתהלכות בבגדי ספורט יקרים, מתאמנות בעוצמה שאני לעולם לא אגיע אליה, ונראות כאילו הן לא הוציאו אפילו טיפת זיעה אחת.

אני אחת מהמעטות עם גוף עגלגל, ולפי הסטנדרטים שלהן ה-BMI שלי בלתי נסלח. אבל אני אוהבת להתאמן כאן כי זה קרוב לעבודה, וזה גורם לי להרגיש קצת יוקרתי. למרבה המזל אחת ההטבות בעבודה היא שהם משתתפים בתשלום המנוי.

הטבה נוספת היא אלכס, המאמן שלי.

הוא אחד הגברים השחורים הבודדים בשכונה הלבנה הזאת, אבל זה לא מה שהופך אותו לבולט. הוא גבוה ומדהים ביופיו; הטיפוס השקט והחזק הקלאסי. אני רואה שכל הנשים בחדר הכושר משקיעות בו תשומת לב מיוחדת. בכל שיעור קבוצתי אני תופסת אותן מסובבות שיער בזמן שהן מסתכלות עליו, או מתמתחות בצורה מפתה עם התחת מופנה לכיוונו. אבל הוא מעולם לא נראה מתעניין. אם הוא שם לב – הוא לא מראה את זה.

עם זאת, אף אחת מהעשירות האמיתיות לא מתאמנת איתו. הגזלות ששולטות בחדר הכושר מעדיפות את קירה, אישה חטובה, אנדרוגנית ורזה עם מוניטין של מי שגורמת לך להזיע יותר מכולם. היא שומרת על הגוף שלהן חזק והתיאבון מדוכא עם משטר קשוח, ואם לא עומדים בו – מפטרים אותך. אם את מישהי – את מתאמנת עם קירה.

אני מתאמנת עם אלכס מדי פעם. זו פינוק שאני מאפשרת לעצמי, חלקית כי אני אוהבת את תשומת הלב האישית ובעיקר כי הוא כל כך טעים. כיף לצפות בו עובד עם הלקוחות שלו בזמן שאני גוררת את שלושים הקילו העודפים שלי בחדר המשקולות, אבל עוד יותר כיף שיש לו אותי מקרוב. הוא די שקט, אבל גם נינוח ומצחיק. עם הזמן נהיינו קצת חברים. לפעמים הוא אפילו מנופף לי ליד מתקן המים. הוא יודע שאני לא יכולה להרשות לעצמי את האימונים הפרטיים שלו יותר מדי, אבל הוא נדיב בזמנו בכל פעם שאנחנו נפגשים בחדר הכושר הראשי. אני לא אשקר, קשה לי להכיל את הסקרנות. אני שואלת אותו על החיים שלו, על הפעילויות החברתיות, על המשפחה. אנחנו קצת מתבדחים. לפעמים, כשאני מרגישה אמיצה, אני זורקת הערות אגביות על חיי המין שלי, על הפטישים שלי:

“אל תהיה נחמד אליי, אלכס. אני צריכה שיגידו לי מה לעשות כאן.”

“אני אוהבת את הלגינגס האלה עליה, הם קצת בסגנון bondage.”

הוא מרים גבה ומחייך, אבל לא יותר מזה. שום דבר לא מזעזע אותו ואני תוהה למה.

הגב הרחב שלו. איך החולצה נצמדת לזרועות ולחזה. הוא גם מתלבש טוב, כנראה הכרחי במקום גלאם כזה. יש לי אפילו כינוי סודי בשבילו – **ג'ים דדי**. יש לו התנהגות אכפתית, ובשילוב עם הגודל והטון העדין שלו – הכינוי פשוט יושב מושלם.

כשאני שם לבד ורואה אותו מסביב, אני מנסה להתאמן בשבילו, להציג את עצמי במקרה שאני בשדה הראייה שלו. בדרך כלל זה כולל את התחת שלי באוויר כשאני בתנוחות מתיחה. בשבוע שעבר בהחלט תפסתי את העיניים שלו סורקות את הקימורים שלי בתנוחת חתול-פרה. זה הרגיש כמו גן עדן.

עם הזמן הוא אפילו עודד אותי לבקש טיפים כשאני צריכה. “בטן חזקה,” הוא מזכיר לי כשאני עושה דדליפט. אני אוהבת כשהוא נוגע במותניים שלי כדי לתקן תנוחה. לפעמים אני מדמיינת שהוא נהנה מזה, שהוא נוגע בי ננוט שנייה ארוכה יותר מהנדרש.

אל תבינו אותי לא נכון, אני יודעת שזה לגמרי פלטוני, כפי שצריך להיות. (כלל חיים מספר 1: אל תזדייני עם המאמן. תודה, אמא.)

למרות שהוא נראה כמו בחור נחמד ממוצע, משהו אומר לי שיש יותר ממה שנראה לעין. אולי זה איך שהוא נראה כל כך לא מושפע מהאווירה המצועצעת של חדר הכושר. או איך הוא מסתכל עליי כשאנחנו עוברים ליד מתקן המים, קשר העין שלו יציב בזמן שהשלי מושפל.

כל זה היה ברקע כשקיבלתי אתמול הודעה אחרי שיצאתי מהחדר כושר לעבודה.

היי אלה, זה אלכס מהחדר כושר. לקחתי את המספר מהתיק שלך. שאלה מהירה…

בשמחה, מה קורה?

את עסוקה הערב? יורק 65, 19:30. יש משהו שאני חושב שתרצי לראות.

אממ… כן, אני יכולה להסתדר. למה, מה קורה?

תלבשי שרוולים ארוכים. אל תאחרי. נתראה.

"אוי לא לה לה, זה מעניין," אני חושבת בזמן שאני מקלידה את התשובה האחרונה: נתראה 🙂

אני מבלה את שאר היום בהמתנה. אני חוזרת הביתה ומנקה את הרצפות כדי להסיח את דעתי. כשמגיע הזמן לצאת אני לובשת ג'ינס שחור צמוד, חולצה שחורה עם שרוולים ארוכים ונעלי קונברס. זה תחילת קיץ אז אני מקווה שלא אצטרך יותר שכבות. רמת ההתרגשות שלי גבוהה רק כי פנטזתי עליו כל כך הרבה פעמים. בכל כך הרבה דרכים. הוא היה הצעצוע הפרטי הקטן שלי, זה שאני פונה אליו כשאני לא מצליחה להירדם והאצבעות שלי מתחילות לשוטט.

זה בין ערביים כשאני מגיעה. אוויר הקיץ מתוק ולח. כשאני מתקרבת לבית הטלפון שלי רוטט שוב. הודעה חדשה מאלכס.

ילדה טובה. אני אוהב ששמרת על הזמן. עכשיו תלכי לצד האחורי של הבית. תמצאי את חלון המרתף ותעמדי על הידיים והברכיים. תתמקמי בנוחות.

ילדה טובה? על הידיים והברכיים??

עכשיו, אלה.

אנחה. אני לא רוצה לאכזב אותו. אני אוהבת לרצות את הג'ים דדי שלי; זה גורם לי להרגיש טוב. אז אני עוברת דרך החושך לכיוון האחורי של הבית. יש חרקים ודברים דוקרים שנתפסים בחולצה. אני הולכת בשביל האבנים לגינה האחורית, זה מרגיש כאילו נתקלתי קודם כל ברשת עכביש. אני רועדת ויורקת. לא מרוצה. בגינה יש פטיו עם ריהוט גן שאני מצליחה להבחין בו. כל השטח חשוך חוץ מאורות שבאים מהמרתף. אני רואה את חלון המרתף. הוא לא ענק אבל הוא צודק – אם אני אעמוד על הידיים והברכיים אני אמורה לראות מה קורה בפנים דרך הרשת. זה בוצי ואבני על הברכיים והכפות. עדיין לא מרוצה, וכנה – עכשיו אני גם קצת עצבנית.

מה אני עושה כאן? מה הוא רוצה שאראה?

הלב שלי פועם מהר. הנשימה שלי קצרה. אני שקטה כמו עכברוש. אני קופצת כשהטלפון רוטט בכף היד. אני מסתכלת למטה. זה הוא.

מוכנה?

למרות העצבים אני לא מהססת עם התשובה: כן אלכס…

אני מציצה למרתף, זה לא קל כי הרשת קצת מלוכלכת אבל אני מצליחה לראות את רוב מה שקורה. אני רואה חלל מואר בעמימות עם ציוד סביב החדר. ספסלים. ווים. ארונות. זה נראה כמו חדר כושר ביתי… אבל לא כמו אחד שראיתי קודם. יש זמזום קל מהפינה הרחוקה של המרתף. כמה נשים מתקבצות שם, מדברות בשקט ביניהן. אני מזהה שלוש מהגזלות הבולטות ביותר בחדר הכושר. הן לובשות בגדי ספורט. אני מדמיינת שהן כאן לאימון קבוצתי פרטי, אבל אני לא בטוחה למה הן באו למרתף של אלכס במקום לחלל היוקרתי שלהן.

בדיוק אז אלכס נכנס דרך דלת אחרת והירכיים שלי מתרוממות באינסטינקט כשאני על הידיים והברכיים. הוא לובש מכנסי טרנינג נמוכים מאוד ואין לו חולצה. אני מעולם לא ראיתי אותו בלי חולצה והעור שלו מדהים. הוא חום וחלק, עם הגדרה יפהפייה. דרך הרשת המלוכלכת, התאורה העמומה, התצפית מלמעלה – אפשר לראות כמה עבודה הוא משקיע בגוף שלו. קווי הבטן התחתונים נעלמים בבד הרך סביב המותניים. העיניים שלי יורדות למטה והאצבעות שלי רוצות לשוטט.

שלוש הגזלות לובשות טנקים שחורים צמודים ומכנסונים שחורים קצרים מאוד. בלי נעליים. כולן לובשות שרשרת דומה. כשאלכס נכנס לחדר הן מפסיקות לדבר ועומדות בשורה.

הוא עומד מולן ומניד ראש. ואז השלישייה כורעת ברך כקבוצה בשורה, ראשים מושפלים. כשהן כורעות המכנסונים עולים כל כך גבוה שזה נראה כאילו הן לובשות רק תחתונים. תחת וירכיים בתצוגה מלאה. אני מדמיינת שזה בכוונה.

"ערב טוב, בנות."

הן מרימות ראשים ומסתכלות עליו, שולט ורגוע. זה סצנה יפה. אם אלכס יודע שאני צופה – הוא לא מראה את זה. הוא אף פעם לא מסתכל לכיוון החלון שלי. אני מתכופפת נמוך יותר ומתמקמת בנוחות, מתקרבת לראות את הגזלות. אני רואה שיש להן מניקור אדום מבריק, הציפורניים מושלמות. אני מדמיינת שזה גם בכוונה. פתאום אני נזכרת ששמתי לב לציפורניים שלהן בעבר. המניקור האדום המבריק של כולן. כאילו הן במועדון קטן. לא הבנתי עד עכשיו…

הוא מתחיל לפנות אליהן אחת אחת. במקום לקרוא להן בשמות הוא קורא להן A, B ו-C. אף אחת לא מתלוננת. אני רואה שהן אוהבות את זה. תור A ראשון. כשאלכס מניד ראש לכיוונה היא קמה, הולכת למרגלותיו, כורעת שוב ומנשקת לו את היד. הטקס חוזר על עצמו ל-B ול-C. כשהן חוזרות לכרוע בשורה יחד, הוא מתיישב על ספסל משקולות, רגליים פשוקות, נוח וקז'ואל. לא עניין גדול.

"A. ראיתי אותך בחדר הכושר לפחות שלוש פעמים השבוע. דחפת את עצמך בשיעורי הסירקיט שלי, וראיתי אותך באמת מזיעה. שיעורי הבית שלך השבוע היה לעשות מתיחות עם התחת מופנה אליי, כמו שאמרתי לך. נראית יפה, מציגה את עצמך בפני כל החברות המתנשאות שלך. ילדה טובה כל כך. תבואי לכאן לקבלת הפרס."

היא קמה והולכת אל אלכס שלא קם. היא מתיישבת לו על הברכיים, עם הגב אליו כך שהיא מסתכלת על שתי הנשים האחרות. אלכס לוקח יד אחת ותופס לה את השדיים, משפשף אותן ומשחק עם הפטמות. היד השנייה עוברת סביב המותניים ונכנסת למכנסונים. הוא נשען קצת אחורה, נותן לה להישען עליו ואני רואה את היד שלו בתוך המכנסונים מתחילה לנוע במעגלים איטיים. אני בהלם צופה בזה, הוא משחק לה בכוס מול שתי הנסיכות האחרות, והיא בכלל לא מתביישת. היא מחזיקה יד אחת על הזרוע הנודדת שלו, השנייה על הירך. אני רואה אותה מזיזה קצת את הירכיים בקצב עם הליטופים. שתי הנשים האחרות צופות, מהופנטות, אבל לא זזות. הוא גורם לה לגמור, מהר וגס. היא כמעט לא משמיעה קול. אחר כך הוא שולח אותה בחזרה לשורה.

"B. בייביגירל. היית מאוחרת לשיעורים שלי בשלישי ובחמישי. אני לא יודע מה קורה איתך, אבל הדפוס הזה של איחורים זה בעיה. אפילו הערב, היית אמורה להיות כאן ב-19:25 וראיתי אותך נכנסת ב-19:28. שלוש דקות איחור, בשבילי, זה בלתי מתקבל על הדעת. אם תמשיכי להתעלם מהכללים, אני אצטרך לשחרר אותך. תזכרי למה את רוצה להיות כאן ותשתמשי בזה כדי להניע את עצמך. אני מעדיף להיות למעלה על הספה לצפות בכדורגל אבל במקום זה אני כאן למטה איתכן, תומך בהתקדמות שלכן. את חייבת ללמוד להיות בזמן. תבואי הנה. עכשיו."

שוב, אלכס נשאר יושב על הספסל. B קמה בבושה לוהטת, הולכת אליו ונשכבת על הבטן על הברכיים שלו. הראש והידיים שלה על ספסל המשקולות. אלכס מניח יד על התחת שלה ומשפשף אותה בכל מקום, מחמם אותה. אחר כך הוא סוטר לה חמש פעמים, במהירות, באם באם באם באם באם. הוא עוצר כדי לתת לה לנשום. היא מרימה קלות את הירכיים בתגובה. "ילדה טובה. את הולכת להיות מעולה בפעם הבאה, אני יודע," הוא אומר, ומעסה אותה כדי להקל על הצריבה. אני שומעת אותה נושמת עמוק. הוא משפשף לה את התחת שוב ומלטף לה את הראש. "חזרי לשורה."

"C. את אחרונה, בייביגירל." הטון שלו משתנה עם C. נראה שהיא החיה האהובה עליו. היא הולכת אליו וכורעת לרגליו. "את עובדת על להיות יותר נדיבה עם הבעל שלך."

היא מנידה ראש, משהו שהשתיים האחרות לא ניסו.

"מה קורה בבית בימים האלה? את אמורה לעשות לו בלוא ג'וב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אחרת את יודעת שהוא יבטל לך את הקצבה לנעליים. גם אמרת שתנסי להכניס לו אצבע בתחת קצת. אז תראי לי על היד כמה פעמים עשית לו בלוא ג'וב."

C מסמיקה ומורידה ראש. היא מרימה את היד הימנית עם שתי אצבעות אדומות מבריקות.

"טסק," אומר אלכס. "זה רק למצוץ זין, בייבי. כולנו יודעים איזו שפחה טובה את בדרך כלל. את לא רוצה לקנות נעליים ב-Payless, נכון? תשמרי על העיניים על הפרס, בייביגירל. אל תהיי פרינססה מזוינת."

כשהוא מרים לה את הפנים אליו ומלטף לה את עצם הלחי, אני מרגישה עדינות ביניהם.

"איך היה השבוע שלך בכללי? הוא מתייחס אלייך יפה?"

היא מנידה ראש.

"טוב. אל תשכחי למצוץ לו. בפעם הבאה אני רוצה וידאו."

אלכס חוזר לספסל המשקולות ומדבר לקבוצה.

"בנות. אני רוצה להודות לכן שוב שבאתן הערב לבדיקה. אף אחת מאיתנו בחדר הזה לא מושלמת, אבל שלושתכן עובדות כדי להפוך את עצמכן לבני אדם טובים יותר וזה זכות שלי להיות חלק מהמסע. יש לכן שיעורי בית, עכשיו אתן חופשיות ללכת. נתראה בשבוע הבא. תחכו להודעה."

עם זה אלכס יוצא מהחדר. A, B ו-C קמות, זורקות על עצמן ז'קטים ועוזבות.

המרתף מחשיך. אני יושבת שם, המומה. אני שומעת צלילים של מכוניות מתרחקות.

אור המרפסת נדלק. אני שומעת דלת הזזה נפתחת.

"את שם?"

"פאק," אני אומרת לעצמי. אני מהססת, לא בטוחה אם אני רוצה להתעמת עם אלכס על מה שראיתי. אני מרגישה כמו מציצנית, למרות שאני מודה שהוזמנתי והייתה לי כל הזדמנות לעזוב… ולא עזבתי. האמת היא שאהבתי מה שראיתי. מה שאני עדיין לא מבינה זה איך. או למה.

"תיכנסי," הוא אומר. "בואי נדבר על זה."

אני עומדת מול החלטה של שבריר שנייה – להישאר או ללכת. אבל אני קפואה במקום מהמחשבה על אלכס מעביר אצבעות בשיער שלי. אני מנשקת לו את היד ושומעת אותו קורא לי "ילדה טובה". הוא מפחית אותי לאות, וגדל אותי דרך טיפול ומשמעת.

אני רוצה את זה.

מנערת את החצץ והלכלוך מהידיים, אני קמה מהידיים והברכיים. אני מבינה שלא זזתי מהתנוחה הזאת מאז שהוא פקד עליי להיכנס אליה. אני הולכת לכיוון דלת ההזזה, שנשארה פתוחה בשבילי. בלי להסתכל אחורה אני נכנסת לבית החשוך וסוגרת אותה מאחוריי.