תרגילי נשימה

תרגילי נשימה בבת ים

פקחתי את העיניים בחדר שלא היה שלי. הוא הזכיר לי חדר של נזיר. הקירות חשופים, לבנים רכים. אור שמש חיוור של בוקר מוקדם מסתנן דרך וילונות לבנים דקים. גם המיטה חשופה, רק שמיכה שמנת נקייה מכסה אותי, חלקה על העור.

יש מקום ריק לידי במיטה שמזכיר לי אותו. את ההיעדרות שלו. אני מתמתחת ומסתכלת סביב. הוא יושב על שטיח עבה מול החלון, כל כך דומם שאני לא שמה לב אליו בהתחלה. הוא פונה לאור, וכשאני מסתכלת מקרוב אני רואה את גלי הנשימה העדינים עולים ויורדים על הגוף העירום שלו.

אני זזה לאט, מנסה לא להפריע לו. אני לוקחת כרית מהמיטה ומתיישבת לידו בתנוחת לוטוס. הברך שלי במרחק כמה סנטימטרים מהברך שלו. אני רועדת כשאני מרגישה את החום שבוקע מהעור שלו. אני עצמה את העיניים, מתיישרת ומתמקדת בנשימה. מאות שיעורי יוגה מהדהדים בראשי, כל המורה הופכת לקול אחד שמספר לי לשחרר, להרפות, להאט. זה נהיה קל יותר עם הזמן, העבודה הפנימית. ובמיוחד עכשיו, באור לפני עלות השחר, עם הנשימה הקצובה שלו לידי.

פנימה, החוצה. פנימה, החוצה.

קל יותר לא אומר קל, והמאמץ לנקות את הראש מהר מתחלף במחשבות. בהתחלה דברים יומיומיים – רשימת קניות, מתי משלמים שכר דירה, תמונות שלי שוטפת כלים. לא. אני מחזירה את עצמי לנשימה.

פנימה, החוצה. פנימה. החוצה.

אבל איך הוא כל כך דומם? אני מרגישה אותו לידי, הגוף שלו לא זז, אין קול של אוויר עובר דרך האף. אני מנסה להתמקד בעלייה וירידה של החזה שלי, אבל עכשיו שחררתי את המחשבות עליו. עד מהרה אני אבודה בזיכרונות – הקול העמוק והפקוד שלו, מתקן את התנועות שלי, שר "אום" בכבוד, גלי הקול עוטפים אותי, חודרים ללב.

מכל שיעורי היוגה שהייתי בהם, השיעורים שלו דיברו לנשמה שלי הכי חזק. כל מנטרה שיצאה מהשפתיים שלו הרגישה כאילו היא רק בשבילי. הוא הקרין שלווה, הפך כל תנועה לחיננית. העיניים האפורות-בהירות שלו ראו הכל – כל מה שעשיתי, כל מחשבה או רגש שהדחקתי. למרות שלא הכרתי אותו קודם, הרגשתי שהוא מכיר כל חלק בי ולא שופט שום דבר. אהבה זרמה ממנו לכל הכיוונים.

הייתי חייבת עוד ממנו. הלכתי לשיעור שלו גם למחרת, ואז בשבוע שאחרי, כל שעה יותר היפנוטית ומתרחבת מהקודמת. ספגתי את הנוכחות שלו ברעב, וככל שעשיתי זאת – גיליתי שהאהבה זורמת ממני בקלות. הוא פתח אותי והניח לעולם לצאת. המבט, המילים, השמחה שלו היו ממכרים. כל חיוך קל שהוא נתן לי גרם לי להרגיש בלתי מנוצחת.

הייתי חייבת עוד. הייתי חייבת להרגיש עוד. הרעב שלי אליו ניצח את הביישנות שלי בלילה קר בחורף, כשהייתי התלמידה האחרונה בסטודיו. כשהאצבעות שלי התבלבלו עם השרוכים, התפללתי שהם לא יבגדו בי ויחשפו את העצבנות שרצה לי בגוף.

"אתה רוצה לצאת איתי לשתות תה? אני מכירה מקום קטן בפינה."

הוא חייך, לא נראה מופתע. מאוחר יותר הוא הודה שהוא ידע שאני אזמין אותו, והוא תרגל סבלנות כשהוא לא הזמין אותי ראשון. הרגשתי כל כך בנוח איתו ליד השולחן הקטן ההוא, ואחר כך בטיול הראשון שלנו בפארק ובכל פעם שאחרי.

סבלנות הייתה מילה גדולה אצלו. כשנישקתי אותו впервые, "סבלנות" יצאה מהשפתיים שלו. כשסוף סוף הרשיתי לעצמי לגעת בעור שלו, ידי רועדות לכיוון המכנסיים, הוא תפס לי את פרק היד, חיוך מצית את העיניים. "סבלנות," הוא אמר, מעביר את היד שלי על החזה החלק והחם. בהפסקה, ברגע שבין רגעים, הרגשתי את הלב שלו פועם, יציב וחזק, והבנתי. הוא רצה להכיר כל חלק בי כשהזמן יהיה נכון, ואני הייתי אסירת תודה שהוא גרם לי להאט ולעשות אותו דבר.

למרות שהרצון שלו היה חזק משלי, לקחתי עונג כשהנשימה שלו נתקעה בחזה. כשהגיע תורי לקחת את היד שלו וללחוש "סבלנות" באוזן שלו, הוא צחק ונהם, והרטט עבר לי בגוף והרטיב אותי מטורף.

בפעם הראשונה ששכבנו, סבלנות רקדה על השפתיים של שנינו. התנועות היו איטיות ומגששות. כשהגעתי לשיא, הרגשתי כאילו הורמו מהגוף. לרגע ראיתי מישור אחר, מלא אור. כשחזרתי והסתכלתי על הפנים שלו, ידעתי שהוא ראה את אותו מקום.

בחודשים האחרונים הגענו למקום הזה שוב ושוב, חסרי נשימה, אובססיביים. תמיד הייתי מכורה אליו, אבל עכשיו גם הוא היה מכור אליי. ועדיין, תרגלנו סבלנות, מה שהפך כל מפגש לייחודי ויפה. נהנינו מהזמן שלנו כמו מהדאון-דוג הראשון של היום – מרגישים את המרווחים, את המתח ואת הקלות, איפה הנשימה זורמת ברגע הזה.

התנועה שלו לידי מחזירה אותי להווה. העור שלי מצטמרר. אני שומרת על העיניים עצומות אבל משנה קצת את הרגליים.

"תמשיכי לנשום," הקול שלו מגיע מהצד, "פנימה והחוצה." אני שומעת רשרוש קל כשהוא מסדר את המיטה.

אני מצייתת. פנימה והחוצה.

עכשיו אני מודעת מאוד לאיך המחשבות של הבוקר השפיעו עליי פיזית. הלב שלי פועם חזק בחזה, הפטמות קשות באוויר הקריר, ואני רועדת מהרטיבות החדשה בין הרגליים.

"פנימה. החוצה," הוא אומר לי באוזן, הנשימה שלו מלטפת את קווצות השיער על הצוואר. הוא יושב לידי שוב, מולי עכשיו, האנרגיה שלו מחממת אותי. אני מתחילה להסתובב, אבל אגודל במקום הנכון על הלסת עוצר אותי. הוא מחזיר אותי בעדינות לראות את אור השמש דרך העפעפיים העצומים.

"סבלנות," הוא אומר, "תנשמי. זה כל מה שאני רוצה שתעשי. פנימה. החוצה."

פנימה. החוצה. אני נרגעת שוב, סומכת עליו לגמרי.

הוא מנשק לי את המצח, השפתיים שלו מחייכות. אני מקבלת את הציפייה, ואז חוזרת פנימה, מרגישה את הנשימה.

פנימה. החוצה.

השפתיים שלו קלות כמו נוצה, נוחתות כמו פרפרים על הלסת, עצם הבריח, החלק הפנימי של המרפק והפרק כף היד, ואז על כל אצבע מורמת. צמרמורת עולה על העור שלי ואני יודעת שהוא אוהב את הכוח שיש לו להצית את התחושות האלה בי.

אלוהים. פנימה. החוצה.

הוא עובר מאחוריי, העור החם והחשוף שלו במרחק לחישה מהשלי. האצבעות שלו מלטפות את הקרקפת, נפגשות בעורף, שוב ושוב עד שאני מרגישה שחרור. אחר כך הוא עובר לכתפיים, לזרועות, לגב, מדליק אש מתחת לעור כאילו אני באמבטיה חמה ומפלסת. אני נושמת בכבדות כשהוא מגיע למותניים, מהקפל שבין הירך לגוף ואחורה לכיוון התחת.

"פנימה והחוצה." הפה שלו שוב באוזן שלי.

פנימה. החוצה.

השקט מנחם, סוגר עליי. ערפל שקט ממלא את האוזניים. המגע שלו היפנוטי כשהוא עובד על הגוף שלי שוב, עד שאני שוכחת את הציפייה, את התסכול, את כל החושים ששוטפים אותי. מה שמשתלט על הכל זה הצורך לנשום.

הנשימה שלי זורמת פנימה והחוצה. פנימה. החוצה.

היד שלו עוברת סביב הכתף, יורדת על החזה. אני מנסה להילחם בצמרמורת ואני נכשלת, והוא לוקח את זה אחורה. "פנימה. החוצה," הוא אומר.

פנימה. והחוצה.

הוא מתחיל שוב ואני מתמקדת בעלייה וירידה של החזה שפוגש את היד שלו. אני רוצה את זה כל כך.

פנימה. החוצה.

היד שלו מחליקה על הבטן, נשארת חזקה וחמה על הכוס. "תשחררי כאן," הוא אומר, המילים זורמות על הכתף. אני משחררת לגמרי ומרגישה את הציפייה עוברת בשאר הגוף, מדליקה את הגפיים.

פנימה. החוצה.

קשה להתעלם מניצוצות האנרגיה שרצות על העור, ועוד יותר קשה לשלוט בעצמי כשהאצבעות שלו נכנסות לכוס הנפוחה שלי.

אוי פאק. פנימה, החוצה. פנימה. החוצה.

"ילדה טובה," הוא ממלמל. אני שומעת את השעשוע בקול. "את ממש סבלנית הבוקר."

פנימה. החוצה. אלוהים. פנימה. החוצה.

האצבעות שלו רדודות, רק הקצוות ממלאות אותי. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, מתגרה בי, אבל אני לא יכולה לתת לו לנצח. לא עדיין. הנשימה שלי זזה פנימה והחוצה. האצבעות שלו זזות פנימה, החוצה. מונע מהיעדר התגובה שלי, הוא נכנס עמוק יותר, ובמודעות המוגברת שלי אני מרגישה כל חריץ באצבעות הגסות.

"את מוכנה לעוד?" הוא שואל. הוא לא רוצה שאשבור את השקט, אז אני מנידה ראש קלות. הוא עובר לצד שלי, תומך בראש שלי ומניח אותי על השטיח. "תמשיכי לנשום," הוא אומר, אבל הפעם לא שכחתי.

פנימה. החוצה.

הוא מותח את הרגליים שלי קדימה ומעביר ידיים על המקומות שהתכווצו מהתנוחה הארוכה. אחר כך הוא לוקח את הידיים שלי והופך את כפות הידיים כלפי מעלה, המגע משאיר שביל של חשמל. העיניים שלי עדיין עצומות, החזה עולה ויורד, כשאני מרגישה אותו מתמקם בין הרגליים. השפתיים שלו מלטפות את החלק הפנימי הרך של הירכיים.

אני מנסה להתמקד, אבל עווית קלה באצבע בוגדת בי והוא מתרחק. "סבלנות." המילה מחליקה על הבטן שלי ומתיישבת שם, משקל עדין. הוא חוזר למקום שלו.

פנימה. החוצה.

הוא לוקח את הזמן שלו בדרך לכוס הפועמת שלי, שם אני מודעת לפעימות הדם עם כל פעימה של הלב. סוף סוף, הלשון שלו מלטפת את הדגדגן, כל כך קלות שבתחילה אני תוהה אם אני מדמיינת. אני מכילה אנחה כשהוא עושה את זה שוב, ואז שוב ושוב. אני לא יכולה לזוז מחשש שהוא יפסיק וזה מרגיש כל כך טוב. ואז, ליקוק רחב אחד של הלשון שובר אותי. אני מקמרת את הגב, משחררת אוויר מהריאות. הוא עוצר. הפנים שלי מתעוותות מכאב, והקור שמחליף את הפה שלו הוא עינוי לבן מסנוור.

"רק תנשמי, אהובה."

פנימה. החוצה.

אני מרגישה את הגוף שלו מכסה את שלי, השפתיים שלו על השלי, עם טעם שלי כשהוא פותח לי את הפה. אני מרגישה מחוברת אליו, וכשהוא דוחף את ראש הזין העבה שלו לתוכי, שום דבר אחר לא משנה חוץ מהפנימה. והחוצה. אני משחררת את השרירים בפנים ומשחררת. הוא מגיע עמוק יותר.

"תסתכלי עליי."

אני פוקחת את העיניים ורואה את שלו, רכות ושלוות, אור הבוקר זורם מאחוריו כמו הילה. הוא מחייך ומנשק אותי, זז לאט, יציב, בסבלנות.

"תיגעי בי," הוא אומר.

הזרועות שלי כבדות אחרי שהחזקתי אותן דוממות כל כך הרבה זמן. זה כמו לשחות בדבש כשאני עוטפת אותו. הידיים שלי מלטפות את הגב, מרגישות את השרירים הקשים זזים בקצב.

הנשימה שלו נהיית אינטנסיבית יותר, ואני מתאימה את עצמי אליו.

פנימה. החוצה. פנימה. החוצה.

"תגמרי איתי," הוא לוחש.

אני נושמת בכבדות, הזין שלו מפרק אותי, ממלא אותי בחום כל כך חזק שלרגע אני חושבת שלהבות כחולות מלקקות את העור. אני עצמה את העיניים ורואה לבן טהור ומרגישה יפה ונטולת משקל.

אני חוזרת בעדינות למטה והוא מסתכל עליי עם עיניים זוהרות. אנחנו שוכבים שם, פשוט, שמחים, עד שהוא קם ושובר את הקסם. אני מתמתחת, הגוף שלי עדיין נמס על הרצפה.

"את כל כך מושלמת, פאק," הוא אומר, זורק את השמיכה עליי ומרים אותי למיטה. אני צוחקת ומושכת את הפנים שלו אליי. אני לא רוצה לשחרר אותו. אני מנשקת אותו, נהנית מהרגע עד שהבטן שלי מקרקרת.

"פנקייקים לארוחת בוקר?" אני שואלת בשובבות.

צחוק קצר בורח לו.

"סבלנות," הוא אומר, והולך למטבח.