ליל בנות פרוע בהרצליה

ארבע הבנות — שיר, ליאת, ריקי ומור — נדחסות במוסטנג האדום-דובדבן של ליאת, גג פתוח למרות הלחות של ערב הרצליה, ויוצאות לכיוון הקולנוע במרכז העיר להקרנת חצות.

ריחות הבשמים שלהן מתערבבים עם שמן הקוקוס של השיזוף בזמן שהן צועדות בלובי המפואר בסנדלים עם פלטפורמה, רגליים מטופחות וציפורניים לקות.

שיר קופאת באמצע משפט כשהיא רואה את הבחור הגבוה, השזוף והשרירי עם הכתפיים הרחבות ולסת מרובעת שקורע כרטיסים בכניסה. החולצה הלבנה שלו מתוחה על החזה בצורת V, והתלתלים השחורים נופלים לו בדיוק מעל העיניים העמוקות.

"אלוהים איזה יופי," היא לוחשת ולוחצת חזק על ליאת, כמעט שופכת לה את הוודקה-חמוציות שהבריחו. "אני חייבת לזיין את הבחור הזה הלילה. אני רוצה אותו עכשיו."

עיניים של ליאת נצצו מהאתגר. שום דבר לא הדליק אותה כמו משימה קבוצתית, והיא חיה בשביל כאוס כזה. היא שלפה עיפרון גבות מהתיק ושרבטה תוכנית קרב על גב של פנקס כרטיסים מקומט.

הבנות התכנסו בצל של וילון קטיפה, רגליים חשופות צמודות, ציפורניים מבריקות, וקולות נמוכים ומתכננים. שיר, שכבר רעדה מהתרגשות, בקושי הקשיבה כשליאת חילקה תפקידים:

ריקי — חזה קטן אבל לב גדול — אחראית על המדרגות הראשיות ותעמיד פנים שהיא אבודה אם מישהו מהמשגיחים יתקרב יותר מדי. מור, עם הביטחון המפחיד שלה, תעמוד ליד הכניסה לדוכן החטיפים ותעצור מבקרים משוטטים או הנהלה סקרנית. ליאת עצמה תסתובב בין שתיהן ותסיח את דעת כל מי שצריך עם החיוך הקטלני והתמימות המזויפת.

המשימה של שיר הייתה פשוטה: ליצור קשר, לבנות אווירה ולמשוך את הבחור החם לפינה החשוכה של היציע.

היא חיכתה עד שאיתן (ככה היה כתוב על התג) סיים להכניס את האחרונים, ואז ניערה את הירכיים והתקרבה אליו בנדנוד, "הפילה" את הכרטיס והתכופפה עם קשת גב מתורגלת.

כשהזדקפה היא הסתכלה עליו בעיניים חומות-ירוקות, רטובות ורעבות. הוא ניסה להגיד משהו על מדיניות הקולנוע, אבל שיר קטעה אותו: "היי," היא אמרה בקול חושני, "אני שיר. אתה יודע אם יש פה איפשהו תצפית יותר פרטית?"

הוא חייך, קצת זהיר, אבל היא המשיכה לדבר, הכניסה לו יד בזרוע ומשכה אותו לכיוון המדרגות. היא צחקה על הסיפורים שלו מהעבודה, נשארה ליד המדרגות ונשכה שפה תחתונה כשביקשה "סיור פרטי". ליאת, שצפתה מהמרפסת, נתנה אגודל למעלה בשקט ובהתלהבות.

הם התגנבו במעלה המדרגות המפוארות, מתפתלים בין עמודים ומתכופפים מתחת למעקות. היציע היה ריק כמעט לגמרי, רק שני זוגות מבוגרים שנרדמו.

ריקי שמרה על הכניסה, טלפון ביד, מדברת עם "אבא" בפייסטיים. מור עמדה בקצה השני, מעבירה גומי דובונים מהתיק לפה.

איתן סרק את השורות והלך אחרי שיר לפינה האחרונה והחשוכה ביותר. הוא בקושי הספיק להבין מה קורה כששיר, שעמדה מולו, הרימה לאט את שולי החצאית וחשפה את התספורת בצורת לב שהתגלחה לאחרונה.

עיניים של איתן התרחבו. שיר נתנה לחצאית ליפול בחזרה, חייכה חיוך לבן ויפה, ואז תחבה אגודלים בשתי רצועות הגופייה והורידה אותן בתנועה אחת.

השדיים הגדולים שלה השתחררו, עיגולים כהים ורכים בולטים על העור הבהיר באור העמום של הקולנוע. איתן התקרב אליה כמו איש במשימה, הפה שלו מצא את שלה — רעב ודחוף — ואז ירד לצוואר, נושך פטמה בזמן שהידיים מחליקות מתחת לחצאית ומחפשות את החום שחשפה.

למטה הסרט התחיל, צרחות של מסור חשמלי כיסו כל רעש חשוד מהיציע. ריקי סימנה לליאת בשיעול קודם בכל פעם שהגיע משגיח חדש, וליאת עצרה אותם בדרך עם צחוק או בלבול מזויף. מור, כגיבוי, החזיקה פחית ספריי שטויות בתיק.

איתן כיסה בשתי ידיים את התחת העגול והחלק של שיר. כשהוא רכן לנשק אותה שוב, היא הפתיעה את עצמה כשפתחה את הפה ונתנה לו את הלשון — משהו שהיא כמעט אף פעם לא נותנת לבחורים.

היא השתיקה אותו עם כף היד כשהוא נאנח, הסתכלה לו בעיניים, שלפה לו את החולצה מהמכנסיים והכניסה יד מתחת לגומי. הוא היה חזק וחם, והיא נשכה שפה כשהאצבעות שלו מצאו את הנקודה הרטובה בין הרגליים.

לרגע אחד היה קצת מביך, אבל איתן התעשת, התעודד מהחוצפה שלה, והידיים שלו מצאו את הדרך. הוא הסתכל עליה כאילו גילה עולם חדש, ואז הוריד את הראש. היא ציפתה למשהו מגושם, אבל הוא הפתיע — נישק, ואז מצץ את הפטמה בלחץ איטי ומעריץ.

היא צחקקה מהתחושה והתקדמה. בתנועה מהירה היא הפשיטה את הגופייה לגמרי ושיחררה את שני השדיים. אוויר הקולנוע הקר עשה לה עור ברווז, הפטמות התקשו. איתן בהה רגע ואז צלל פנימה ברעב שהיה גם חמוד וגם מטורף.

הוא ליקק ונשך, בהתחלה עדין ואחר כך יותר חזק, בזמן ששיר נשענה עליו ונתנה לצרחות החדות שלה להתערבב עם הסרט. היא לא ציפתה שהוא יהיה כל כך נלהב וכל כך טוב. הבחורים האחרונים שזיינה התייחסו לשדיים שלה כמו לניסוי מדעי. איתן לעומת זאת מצץ ונישק כאילו חיכה לזה כל החיים.

דרך הפערים במעקה היא ראתה את הקהל למטה, את האורות מהסרט על הפנים של הזרים. הסיכון להיתפס היה אמיתי, וזה עשה את כל החוויה חדה וחשמלית יותר.

הידיים של איתן ירדו למותניים ואז נמוך יותר, מרימות את החצאית. הוא הסתכל עליה בשאלה שקטה, אבל שיר כבר הזיזה את הירכיים קדימה. היא נשמה עמוק, הניחה את כף הרגל המטופחת על הברך שלו ופתחה את עצמה, התחת החשוף נוגע במשענת הקרה של הכיסא.

הוא הכניס אצבע, מצא אותה נפוחה ורטובה, ומלמל "אלוהים אדירים." לרגע הביטחון שלו התערער, אבל שיר לא נתנה לו זמן. היא שמה את היד שלה על היד שלו, הראתה לו בדיוק איפה ואיך, שפשפה את הדגדגן על מפרק האצבע ונשכה שפה כדי לא לצעוק.

איתן הבין מהר, והיא כבר חצי ישבה עליו, הכוס שלה לחוץ על היד, הגב מקומר עד שהיא חשבה שהם עלולים ליפול מעבר למעקה.

היא שמעה את הסרט רועם מתחתם — מסורים וצרחות — ובכל סצנה רועשת היא אחזה בשיער שלו חזק יותר, מכוונת את הפה שלו לאיפה שהיא רוצה. היא הרגישה את עצמה נרטבת מהידיעה שריקי ומור במרחק ארבעים מטר, שליאת כנראה צופה מהמרפסת עם חיוך של אמא גאה.

היא הייתה מודעת במעורפל לריקי ששומרת בכניסה, למור שמכניסה חטיפים לפה. הפחד להיתפס, להיראות, אפילו להיות מצולמת — עשה אותה נועזת ומשוגעת. היא לחצה את הראש של איתן לתוך הרגליים שלה, הכריחה אותו לעבור צד, וכשהרגישה שהיא מתקרבת — צבטה לו את האוזן עד שהוא נאנח.

היא השמיעה יבבה קטנה, צחקה בלי אוויר, ודחפה את איתן לאחור לכיסא. בתנועה אחת היא ירדה על הברכיים מולו על השטיח המחוספס, התחילה לעבוד על החגורה. הוא נראה המום, הסתכל סביב כאילו מנסה להבין אם זה באמת קורה. היא פתחה את הרוכסן, והזין שלו קפץ החוצה — עבה, קשה, חלק ודולף בקצה.